עד לפני כמה חודשים עבדתי במשרד דיגיטל (פרסום באינטרנט) קטן וחמוד בשם ewise, הייתה לי בוסית מהממת (ורד חורי האחת והיחידה!), בחורה צעירה, מקסימה וחכמה, שהעריכה אותי מאד, והיה לנו חיבור מיוחד. כל הצוות במשרד היה מקסים והייתה אווירה מעולה, אפילו הלקוחות היו חמודים!
למרות שכולם עבדו במשרה מלאה, אני עבדתי ארבעה ימים בשבוע, ובתקופות מסוימות שלושה ימים בשבוע. למרות שהגעתי בלי שום ידע מקצועי שקשור לפרסום, ובלי שום תואר אקדמי, עדיין עברתי שם מתפקיד לתפקיד בקצב מסחרר, התעסקתי בתוכן, ניהול קמפיינים, ניהול הצוות, פיתוח עסקי של החברה, ובקיצור, קיבלתי הזדמנות להשתמש בכל הכישורים והכישרונות שידעתי ולא ידעתי שקיימים בי.
המשכורת גם הייתה לא רעה
קיבלתי משכורת לא רעה בכלל עבור שלושה ימי עבודה בשבוע, בנוסף התחלתי באיזשהו שלב לעבוד כעצמאית בתור מרצה בתחום הקידום ברשת במכללה ידועה בתל אביב, נחשבתי למרצה מובילה ושילמו לי יפה על הרצאות. הייתי מרצה לפחות פעם בשבוע ולפעמים פעמיים.
בחודשים האחרונים לעבודה שלי ההכנסה ברוטו שלי הייתה באזור ה 20,000 ₪. שוב, בלי תואר אקדמי, ניסיון קודם או אפילו קורס מקצועי. למעשה לפני שהתחלתי לעבוד במשרד, עבדתי בתור פקידה והרווחתי משכורת של 3500 ₪.
ועכשיו הבוסית שלי הציעה לי שותפות מלאה במשרד, הציעו לי עוד קורסים, וכל הזמן קיבלתי פניות והצעות לעבודות פרטיות. נשמע טוב, לא?
אני לא מוכרת ת’נשמה שלי, אני רק משכירה…
אם חלום חיי היה לעבוד בתחום הפרסום, אז כן, זה היה מעולה. אבל חלום חיי לא היה לעסוק בפרסום, יותר מזה, חלק גדול מהזמן הרגשתי שאני מוכרת את הנשמה ואת הכישרון שלי (לא מוכרת, רק משכירה! ראו שיר מספר 10 באלבום שלי – “לא נורא”).
החלום שלי הוא לעסוק במוזיקה, כתבתי שירים, הקלטתי אותם, כבר היה לי “מאסטר” (אלבום מוקלט) ביד. ורציתי שהעולם ישמע אותם. רציתי להיות על במות, לרגש אנשים ולגרום לאנשים להרגיש שיש להם מקום בעולם הזה. לא רציתי לכתוב פרסומות…
איך מבזבזים את כל המשכורת בלי לנסוע לחו”ל ובלי לאכול בחוץ?
זה אולי נשמע כאילו הרווחתי יחסית הרבה, אבל בפועל גרתי בדירת חדר בשכונת שפירא בתל אביב (ליד התחנה המרכזית), לא נסעתי לחו”ל, לא אכלתי בחוץ וכמעט ולא יצאתי. למה?
כי כל שקל ספייר שהיה לי הלך לממן את ההקלטות של האלבום שלי; שילמתי למפיק מוזיקלי, שכרתי אולפן, נגנים, מיקסים, מאסטרינג (מן שלב של ליטוש הסאונד), צילומים, עיצוב, הדפסות, קליפים, צלמים, עורכים, במאים, בקיצור, לא היתה שום בעיה ל”בזבז” את המשכורת שלי, למעשה עוד לקחתי הלוואה גדולה כדי לסיים לממן את כל האלבום.
אבל למה לעזוב? את לא יכולה לעשות את המוזיקה תוך כדי?
עבדתי במשרד במשך שלוש שנים. ארבעה או שלושה ימים בשבוע נשמע פנאן, אבל בפועל זה היה ימים של 10, 12, 14 ולפעמים גם 16 שעות. בימים שלא עבדתי במשרד, או שישבתי בבית ובניתי מצגות לקורסים (והשקעתי בכל מצגת… שעות על גבי שעות), או שנסעתי לבאר שבע להקלטות (הקלטתי את האלבום שלי באולפני הקקטוס בבאר שבע, איתי פרל הפיק מוזיקלית). תוך כדי עבודה התחלתי לעבוד על קליפים לרשת וסינגלים לרדיו (כל קליפ וכל סינגל כזה עולה אלפי שקלים), וכדי לקדם את הקליפים והסינגלים, הייתי קמה בחמש בבוקר כדי להספיק לשלוח מיילים לעיתונאים לפני העבודה, כי לא יכולתי להרשות לעצמי יחצן ועשיתי יחסי ציבור בעצמי. הייתי לוקחת איתי את הגיטרה לעבודה, ואחרי 15 שעות במשרד, הייתי הולכת לחזרה כדי לעבוד על המופע החדש עם ההרכב החדש והמהמם שלי (“הקפוצים”!). המשכתי לעבוד רצוף גם בשישי ובשבת כדי להספיק הכל – לעבוד, להכין את המצגות, לממן את המוזיקה, לסיים את האלבום, חזרות, תיאומים עם הנגנים, יחסי ציבור, שיווק, בנוסף תופפתי בהרכב שהתחיל להופיע יותר ויותר. הכל דברים טובים ונהדרים, אבל מצאתי את עצמי עובדת בלי הפסקה במשך חודשים, עייפה, עצובה ומותשת.
איך יוצאים מהלופ?
לפעמים החיים עוזרים לנו לצאת ממקומות שאנחנו מפחדים לעזוב. במקרה שלי, יום אחד היה לי ויכוח עם מנהל המכללה שלימדתי בה. הוויכוח היה חמור עד כדי כך שבעקבותיו החלטתי לעזוב. זה היה מפחיד לוותר על הכנסה כל כך משמעותית, אבל אחרי כמה דברים שנאמרו, החלטתי שאני לא נשארת שם. אחרי שעזבתי פתאום התפנה לי קצת זמן לנשום, וזה הרגיש נהדר. פתאום יכולתי ביום הפנוי שלי לעשות חזרות ולטפל בחלק מענייני המוזיקה ולא לבנות מצגת. במקרה באותה תקופה ורד, הבוסית שלי, נסעה לכמה שבועות לחו”ל ואני נשארתי להתמודד עם המשרד, הצוות והלקוחות. היה עלי המון לחץ במשרד, והרגשתי מאד חזק תחושה שאני אוכלת לחץ של מישהו אחר. בנוסף, התקופה במשרד הייתה התקופה הכי ארוכה שלי בחיים בלי זוגיות. אז נכון, אני מקבלת משכורת, אבל האם זה שווה את זה? האם זה שווה לחץ נפשי בלתי פוסק, ויתורים על הזדמנויות מוזיקליות, ובדידות?
ישראלים לא ישלמו על מוזיקה
רציתי לסיים את העיצוב, העטיפה, וכל מה שצריך כדי לסיים את האלבום שלי, רציתי להיות זמינה להופעות, רציתי להתרכז כל כולי בדבר שבאמת הכי מעניין אותי, במוזיקה שלי. רציתי לעשות כל מה שאני יכולה כדי שהאלבום יהיה טוב וכדי לעזור לו להגיע לאוזניים הנכונות. כולם אמרו לי שאני משוגעת אם אני עוזבת, שנורא קשה להצליח במוזיקה בארץ, ושגם אם מצליחים לא מרוויחים מזה, שאנשים כבר לא קונים מוזיקה בכל העולם, חברים מוזיקאים שעזבו את הארץ אמרו שבישראל זה פי 100 יותר גרוע כי ישראלים מרגישים פראיירים לשלם על מוזיקה. אמרו לי שרק חברים ומשפחה שלי יבואו להופעות.
אבל עבדתי במשרד פרסום, ראיתי איך אנשים מוכנים לשלם בערך על כל דבר אידיוטי שמוכרים להם באינטרנט, ואמרתי לעצמי, לא יכול להיות שבשביל מוזיקה טובה, בשביל נכס שהוא מזור לנפש, אנשים לא יהיו מוכנים לשלם מחיר של שתי כוסות בירה בפאב.
החלום שלי
החלום שלי הוא לא רק לשיר, לכתוב, להקליט, להיות על במות, ולתת למוזיקה את המקום והזמן המגיע לה, החלום שלי הוא גם למצוא את הדרך להתפרנס ממוזיקה, לגלות ולהוכיח שיש אנשים טובים שמוכנים להשקיע במוזיקה טובה, לעשות ניסיונות וניסויים עד שאני אבין איך מוזיקאית עצמאית כמוני מגיעה לקהל שלה בעצמה, בלי חברת תקליטים מאחוריי, בלי חברת יחסי ציבור, לבד, אני, המוזיקה ואתם.
אני רוצה להצליח לפרוץ דרך גם בשביל מוזיקאים אחרים שאפופים ייאוש מהתחום וזקוקים לקצת השראה (ויש הרבה מוזיקאים מעולים שמתייאשים), כי אם לא נעשה מוזיקה, אז מי יעשה? ואם אתם לא תקשיבו למוזיקה, אז מי יקשיב?
אז עזבתי את העבודה שלי
ווהווו! עשיתי את זה, התפטרתי. ועכשיו אני צוללת חופשי ללא מצנח… זה מפחיד (ביום האחרון שלי במשרד חטפתי התקף חרדה), וגם מאד מרגש.
מי שרוצה לתמוך בי בדרכי החדשה, אפשר לבוא להופעה, להשקיע באלבום, לכתוב לי תגובה, כל אלה יעזרו לי להמשיך. מוזמנים להיכנס לפה, ולבחור לכם משהו טוב… מבטיחה שלא תצאו פראיירים, ליהפך, תרוויחו בגדול, וגם תעזרו למוזיקה להמשיך.