עד גיל 18 בערך, הייתי ילדה די מוזרה ומופרעת, אבל בסך הכל די בסדר. הייתי פעילה מאד, למדתי במגמת קולנוע, עשיתי סרטים, השתתפתי בהפקות, אהבתי לעבוד בצוות, הייתי יצירתית והפקתי חצי מהסרטים במגמה. בגיל 17 כבר היו לי כל מיני עבודות מגניבות, עבדתי ברדיו תל אביב וגם כתבתי לכל מיני מגזינים, מתחת למעטה חיצוני קצת אפל, הייתה הרבה תשוקה לחיים ולעשייה.
הגיע הזמן להתגייס כל החברים שלי ממגמת קולנוע לא התגייסו לצבא, ואני התלבטתי. בסוף החלטתי כן להתגייס, היה לי חשוב לנסות, וגם להורים שלי זה היה חשוב, אז התגייסתי. לא התאמתי למערכת הצבאית בשום צורה, לא הסתדרתי, המערכת דיכאה אותי, ואחרי בערך שנה השתחררתי על סעיף נפשי. (בהזדמנות אני אספר על הצבא – איך כיוונתי עוזי טעון לראש מול המג"ד ועוד!). אחרי הצבא היה לי פתאום הרבה יותר קשה לתפקד, לא התקבלתי לשום עבודה הכי פשוטה, ניסיתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה אבל איכשהו זה לא עניין אותי, לא הבנתי למה שום דבר לא מעניין אותי ושום דבר לא מצליח לי. זה קרה לאט לאט, הזדחל לי לעצמות. היו לי שתי חברות טובות מהתיכון, שהייתי באה, יושבת איתן, והיינו מדברות על כל מיני דברים, אבל לאט לאט נגמרה לי היכולת לדבר. הייתי מגיעה למפגשים, יושבת איתן במשך שעות ולא מוציאה מילה. בשלב כלשהו הפסקתי לדבר ורק כתבתי. מחברות על מחברות מלאות בשנאה עצמית ומילים פוצעות. התחיל להיות לי יותר ויותר קשה לצאת מהבית, הייתי חושבת מחשבות נוראיות והרגשתי תקועה בתוך הראש שלי, המצב התדרדר די מהר ולא הבנתי למה. הייתי יושבת בבית ובוכה רוב הזמן, שנאתי את עצמי מאד, הרגשתי שהכל דפוק בי, שאני לא מתאימה לעולם הזה, שאין לי סיכוי, שאני הבן אדם הכי דפוק בעולם, לא הבנתי למה אני סובלת, כעסתי על עצמי על זה שאני לא מצליחה לצאת מזה, שנאתי את הכל, לא יכולתי לחייך, לא יכולתי לדבר, מתישהו לא יכולתי גם לאכול.
אפרת, את בדיכאון אני זוכרת שחבר טוב הגיע לבקר, ניסיתי לדבר איתו אבל כל משפט שיצא ממני בכוח הביא איתו חצי שעה של מחשבות טורדניות ונכנסתי ללופים אינסופיים. רציתי להעלם. החבר הזה היה הראשון שאמר לי – אפרת, את בדיכאון. עד אז לא חשבתי על זה בכלל, לא ידעתי מה זה דיכאון, לא הבנתי למה זה קורה לי, אף אחד לא מת ולא קרה שום דבר נורא, אז למה אני בדיכאון? זה רק גרם לי לשנוא את עצמי ולכעוס על עצמי עוד יותר שאני בדיכאון בלי סיבה.
צעד אחד קטן ואת לא תסבלי יותר אחרי כמעט קרוב לשנתיים בתוך הדבר הזה, זה הגיע למצב שרק בכיתי כל הזמן, בקושי אכלתי, הפכתי לשלד שקוף, נטרפתי מהלופים האינסופיים בתוך הראש שלי, לא יכולתי לישון וסבלתי מכל רגע שהייתי ערה בו, רק חשבתי כל הזמן איך אני גומרת עם זה כבר. ההורים שלי גרו בקומה האחרונה בבניין בן 11 קומות, אני הייתי סוגרת את הדלת בחדר שלי, יוצאת למרפסת, מטפסת על עדן המרפסת בקומה 11 ומתהלכת שם, הרגשתי שהברכיים שלי הופכות לג'לי והיו לי מיליון קולות בראש וקול חזק שחוזר ואומר – תקפצי! צעד אחד קטן ואת לא תסבלי יותר.
כדורים פסיכיאטריים אימא שלי לקחה אותי לפסיכיאטר והוא נתן לי כדורים. לאט לאט הכדורים עזרו לי. אחרי חודש התחיל לחזור לי התיאבון, הפסקתי לבכות כל הזמן, ואחרי כמה חודשים מצאתי עבודה כעורכת סרטי חתונות והתחלתי לחזור לתפקוד. כלפי חוץ המצב השתפר מאד, אבל בפנים לא באמת השתנה הרבה. רק שנים אחר כך הלכתי לטיפול פסיכולוגי והבנתי מה באמת היו הסיבות לכל הדבר הזה, אבל באותה תקופה לא הבנתי. הרגשתי שהיו סיבות לדיכאון הזה, שכל החרא הזה עדיין נמצא בפנים, רק שעכשיו יש איזה חוצץ ביני לבינו. הכדורים היו כמו משכך כאבים שמטפל בסימפטום ולא בבעיה. בזכות הכדורים הפסקתי להרגיש את הכאב, אבל הפסקתי להרגיש גם כל דבר אחר, הכדורים הרחיקו אותי מעצמי. באותה תקופה זה היה הכרחי, אבל לא אהבתי להיות רחוקה מעצמי פעמיים. החלטתי להפסיק עם הכדורים ולמצוא לי משכך כאבים אחר.
אולי אני אתחיל לשיר? זה הגיע משום מקום, תחושה שאני צריכה לשיר, חייבת לשיר. אני חושבת שאמרתי את זה לאבא שלי, והוא ישר התלהב. נרשמתי לבית ספר למוזיקה והתחלתי לשיר. למדתי מוזיקה, הרמוניה, תיאוריה, פסנתר, שירה, ופתאום הרגשתי שהדבר הזה שנקרא תשוקה, הדבר הזה שלא חשבתי שיחזור אף פעם, חוזר אלי, בגדול. הכי אהבתי בעולם לשיר בהרכב, להתבטא דרך המוזיקה, זה ריפא אותי. בסוף השנה הזמנתי את שתי החברות הטובות שלי להופעה בבית הספר. היו מאות אנשים בקהל, אני עשיתי גרסה פמיניסטית במיוחד לשיר "זמר שלוש התשובות" והן היו בהלם. "למה לא אמרת שאת יודעת לשיר ככה?" ויותר מזה, הן היו בהלם מזה שאני, שלא מדברת כמעט, פתאום מרגישה הכי בנוח על הבמה. וכן, הרגשתי הכי בנוח על הבמה. הרגשתי שאני יכולה להיות אני והכל בסדר. התאהבתי בתקשורת הבלתי מוסברת עם הקהל, בתקשורת עם נגן שלא מצריכה מילים ובקסם המוזר שמתרחש על הבמה.
המוזיקה מרפאת המוזיקה הפכה להיות לי דרך ביטוי לכל מה שלא יכולתי להגיד בדרך אחרת. כתבתי שירים, הקמתי הרכבים, ניגנתי בכל מיני כלים, לא אגיד לכם שהכל נהיה קל, המשכתי להיות דפוקה בשכל, עברתי משברים, המוזיקה הביאה איתה אתגרים וקשיים חדשים, והנטייה לדיכאון ולאובדנות היא דבר שאני נלחמת בו עד היום וכנראה שתמיד אלחם בו, אבל המלחמה הפכה קלה יותר, והמוזיקה הפכה לעוגן בתוך כל זה, החזירה לי את הרצון ואת התשוקה, וממש נתנה לי סיבה לחיות. ותקשיבו איזה קטע, עכשיו אני מחזיקה ביד את אלבום הבכורה שלי.
ממש קשה לי לתאר לכם את התחושה של להחזיק ביד דבר כזה, ואני בכלל לא יכולה להסביר איך אני מרגישה בכל פעם שמישהו אומר לי שהוא מוצא נחמה או מוצא את עצמו בשירים שלי. זה גורם לי לחשוב שאולי היתה סיבה לכל הסבל, שאולי כמו שהמוזיקה ריפאה אותי, עכשיו אני והמוזיקה פה כדי לרפא אחרים. וכדי לגרום למי שמקשיב להרגיש, לפחות לרגע, טיפה פחות לבד בעולם הזה (משהו נחמד – נסו לכתוב אפרת מהסוף להתחלה). יש כל כך הרבה אנשים מדהימים שהולכים איתי ומלווים אותי בדרך הזאת ואני אקדיש פוסט מיוחד כדי להודות לכל אחד מהם, אבל היום אני רוצה להגיד תודה למוזיקה. כי תכלס, היא הצילה אותי.
